למה לא הסתכלתי לכסף שלי בעיניים? השיעור שלמדתי בתאילנד

אני ישראלית. גדלתי בתרבות שבה להיישיר מבט זה סימן ליושר, לביטחון עצמי,
ל"להיות בגובה העיניים". אבל כשחיינו בתאילנד, גיליתי שמה שנתפס אצלי ככנות,
נתפס שם כחוסר כבוד משווע.

בתרבות התאילנדית, אתה לא מיישיר מבט למישהו שבכיר ממך.
זו לא כניעה, זה קוד של כבוד. מצפים ממך להרכין מעט את הראש,
להוריד את העיניים, לאתגר פחות בנוכחות שלך.

לימים, כשחזרתי לעסוק בפסיכולוגיה של הכסף, הבנתי שהרבה
מאיתנו מתנהגים מול חשבון הבנק שלהם בדיוק כמו מול בכיר בתאילנד:
אנחנו פשוט לא מעזים להסתכל לו בעיניים.

הנה כמה אמיתות שהבנתי בתאילנד על הקשר בין "להישיר מבט" לבין שפע:

1. הפחד מהאמת: אנחנו נמנעים מלהסתכל בדו"חות,
   בטבלאות האקסל או ביתרת העו"ש, כי אנחנו מפחדים ממה שנראה שם.
   אנחנו "מרכינים ראש" מול הכסף שלנו כאילו הוא כוח חיצוני ששולט בנו,
   ולא כלי שאנחנו אמורים לנהל.
2. היררכיה דמיונית: בתאילנד זה היה עניין של כבוד,
   אבל מול כסף – זה עניין של מחסום.
   אנחנו תופסים את הכסף כ"בכיר" מאיתנו.
   אנחנו מרגישים קטנים ליד משקיעים גדולים או ליד עסקאות מורכבות,
   ולכן אנחנו לא מעזים להיישיר מבט ולשאול את השאלות הקשות.
3. הכוח שבמבט: רק כשהעזתי בתאילנד להבין את הקודים,
   הצלחתי באמת לתקשר.
   אותו דבר עם כסף – רק כשמפסיקים להוריד את העיניים
   ומתחילים להסתכל למספרים בלבן של העיניים, הפחד נעלם.

השיעור שלי הוא פשוט: כסף הוא לא "בכיר" מאיתנו.

הוא לא דמות שצריך להתנהג אליה ביראת כבוד או להרכין בפניה את הראש.

כדי להניע את הכסף מהראש לעו"ש, אנחנו צריכים להיישיר אליו מבט,
ללמוד את השפה שלו,
ולהבין שאנחנו אלו שנותנים לו פקודות – ולא להיפך.

מתי בפעם האחרונה הסתכלתם לכסף שלכם בעיניים בלי למצמץ?