צעד אחד מאחור: איך הסכמתי להיעלם בעומאן?

כשנחתנו בעומאן, הבנתי מהר מאוד שכדי לשרוד – אני צריכה להתאים את עצמי.
הכללים היו ברורים, גם אם הם היו הפוכים מכל מה שהכרתי:
לא ישבתי ברכב לצידו של בעלי, ולא הלכתי לצידו ברחוב.
כאישה, נדרשתי תמיד ללכת כמה צעדים מאחוריו.

בהתחלה ממש לא אהבתי את זה.
אבל היינו בשליחות המדינה, בתפקיד רשמי, והיה קוד התנהגות ברור שנאלצתי להתיישר לפיו.
יותר מזה, הרגשתי ברת מזל באופן בלתי רגיל. בשנים שבהן אנשים בישראל
בכלל לא שמעו את השם "עומאן", אני זכיתי לחיות חיים מלאים בהרפתקאות,
לראות עולם ולשרת את המדינה. המחיר היה נראה לי קטן… בסך הכל "דבר קטנטן":
ללכת כמה צעדים מאחוריו.

אבל כשצעדתי שם, מאחורי הגב שלו, הרגשתי איך אני לאט לאט מצטמצמת.
איך הנוכחות שלי הופכת לצל.
איך אני מוותרת על המקום שלי ב"קדמת הבמה" של החיים שלי –
רק כדי לא להפריע לסדר הקיים, כדי לא למשוך תשומת לב, כדי להיות "בסדר"
ולעמוד בציפיות של התפקיד.

באותם רגעים לא הבנתי שזה בדיוק מה שרבים מאיתנו עושים עם הכסף שלנו.

בפסיכולוגיה של הכסף, רובנו הולכים "כמה צעדים מאחור" מתוך הרגל או כי "ככה זה":

• אנחנו נותנים לאחרים להוביל:
  אנחנו משאירים לבנקאי, לבן הזוג או ל"מזל" לנהל את העתיד הכלכלי שלנו, בזמן שאנחנו נשארים במושב האחורי של החיים שלנו.
• אנחנו מפחדים מהשורה הראשונה:
  אנחנו מרגישים שזה "לא מנומס" לרצות יותר, או שזה "לא מתאים" להחזיק בנכסים משמעותיים.
  אנחנו חוששים שאם נעבור לקדמת הבמה הכלכלית, זה ינקר עיניים או יפר איזה איזון חברתי דמיוני.
• הביטול העצמי הופך לטבע שני:
  כשמתרגלים ללכת מאחור, מפסיקים לראות את הדרך. רואים רק את הגב של מי שלפנינו.
  שוכחים שיש לנו זכות (וחובה) להוביל, להחליט ולנווט את השפע שלנו.

עומאן לימדה אותי שיעור כואב אבל הכרחי:

אי אפשר לייצר שפע כשנמצאים בעמדה של צל.
כדי להניע את הכסף מהראש לעו"ש, אנחנו חייבים קודם כל לעבור למושב הקדמי.
חייבים להעז ללכת בקו אחד עם החלומות שלנו, ולא צעד אחד מאחוריהם.

שפע לא מגיע למי שמסתתר – הוא מגיע למי שמוכן לתפוס את המקום שלו בעולם בביטחון.

היום, כשאני מלווה נשים ואנשים לחופש כלכלי, המשימה הראשונה שלי איתם היא
להפסיק ללכת מאחור.
להתחיל להסתכל למספרים בעיניים, לקחת את ההגה לידיים ולהבין –
המקום שלך הוא בשורה הראשונה.

איפה בחיים הכלכליים שלך את עדיין הולכת כמה צעדים מאחור?
הגיע הזמן לעבור לקדימה.

הפוסט צעד אחד מאחור: איך הסכמתי להיעלם בעומאן? הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

מיקרוגל או זהב? השיעור שעלה לי ביוקר (והיה שווה כל שקל)

כשחיינו בעומאן, היה לנו מנהג: בכל קנייה בסופרמרקט המקומי, היינו אוספים קופונים מהרכישות.
צברנו אותם בדבקות, וחיכינו לרגע שבו יהיו לנו מספיק כדי להמיר אותם ב"פרס הגדול".

סוף סוף הגיע הרגע.
ניגשתי לדלפק והציגו בפניי את האפשרויות. בצד אחד עמד מיקרוגל חדיש ומבריק,
ובצד השני – האפשרות לקבל זהב טהור. כן, ממש דפי זהב עבים שאפשר לקחת הביתה.
הזיה. 

באותו רגע, בלי להסס יותר מדי, בחרתי במיקרוגל.
הייתי צריכה משהו פרקטי למטבח, משהו שמשתמשים בו "עכשיו", משהו שרואים בעיניים
את התועלת שלו בכל בוקר כשהוא מחמם את הקפה.

לימים, כשחזרתי לארץ והתחלתי להתעמק בפסיכולוגיה של הכסף,

הבנתי איזה טעות תודעתית עשיתי שם.

הבחירה במיקרוגל הייתה בחירה בצריכה. בחרתי במוצר שמהרגע שהוצאתי מהקופסה
הערך שלו התחיל לרדת, עד שהפך לגרוטאה ישנה.
הזהב, לעומת זאת, היה בחירה בשפע. הוא נכס שהערך שלו רק עולה עם השנים.
הוא לא מחמם קפה, אבל הוא בונה חופש כלכלי.

למה בחרתי במיקרוגל?

כי באותו רגע המיינדסט שלי היה מכוון להישרדות ונוחות.
לא ידעתי איך לחשוב כמו משקיעה.
פחדתי מהזהב כי הוא נראה לי רחוק, לא שימושי, משהו ש"אנשים עשירים" עושים.
המיקרוגל היה המוכר והבטוח.

זה בדיוק מה שקורה להרבה מהאנשים שמגיעים אלי, לכולנו:

• אנחנו בוחרים ב"מיקרוגל" – בקניות אינסופיות, בסטטוס רגעי, בדברים שמתכלים.
• ומפספסים את ה"זהב" – את ההשקעה בנדל"ן, בשוק ההון,
  או בנכסים דיגיטליים שיעבדו בשבילנו בעתיד.

היום אני מלמדת אנשים להפסיק לאסוף קופונים בשביל מוצרי חשמל,
ולהתחיל לבנות לעצמם עתודות של "זהב".
זה לא משנה כמה אתם מרוויחים, מה שמשנה הוא מה אנחנו בוחרים לעשות עם ה"קופונים"
שהחיים נותנים לנו.

מה אתם הייתם בוחרים באותו רגע בדלפק? וחשוב יותר – מה אתם בוחרים היום?

הפוסט מיקרוגל או זהב? השיעור שעלה לי ביוקר (והיה שווה כל שקל) הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

"למה את רוצה זהב מזויף?" – השיעור שחטפתי בשוק של עומאן.

כשהגעתי למפרץ הפרסי כאישה צעירה, הייתי בטוחה שיש לי טעם מעודן.
אהבתי בעיקר תכשיטי כסף, ואם כבר זהב – אז את ה-14 או ה-18 קראט
ה"רגועים" והאירופאים.
הזהב של המפרץ היה נראה לי תמיד "צועק", מוגזם, צהוב מדי ובחוסר טעם.

יום אחד הלכתי לקנות לעצמי תכשיט. נכנסתי לחנות ראשונה, שנייה, שלישית…
ובכל מקום שבו ביקשתי זהב 18 קראט, קיבלתי את אותה התגובה המזלזלת:
"למה שתקני פייק גולד (Fake Gold)? למה שתענדי זהב מזויף?"

התעצבנתי. "מה מזויף?!", עניתי להם, "זה זהב אמיתי ויקר!".
אבל בעומאן, זהב הוא לא עניין של טעם – הוא עניין של ערך.
זהב אמיתי הוא 24 קראט. כל דבר פחות מזה נחשב בעיניהם ללא מספיק רציני,
פשרה, משהו שלא "מכבד" את האישה שעונדת אותו.

אחרי החנות השישית, כשכבר חטפתי עצבים מהשאלות שלהם, משהו בפנים השתחרר.
פתאום הבנתי שהשיעור הזה הוא לא על תכשיטים. הוא עליי.

הבנתי שגם בפסיכולוגיה של הכסף,
אנחנו הרבה פעמים מסתובבים עם "18 קראט" בנשמה:

1. אנחנו מתפשרים על פירורים של שפע:
   מסתפקים במשכורת "בסדר", בבית "סביר", בחיים שהם "ליד" –
   רק כדי לא להיות "צועקים" מדי, כדי לא למשוך אש, כדי לא להיראות "יותר מדי".
2. אנחנו מפחדים מהדבר האמיתי: הזהב הטהור (השפע המלא) נראה לנו וולגרי או לא שייך אלינו.
   אנחנו מעדיפים את הכסף או את הגרסה המצומצמת כי היא מרגישה לנו "בטוחה" ופחות מאיימת.
3. החברה (והתודעה) משקפת לנו את מה שאנחנו חושבים על עצמנו:
   אם אני לא מרגישה ראויה ל-24 קראט, אני אמשיך להתעצבן כשמישהו יציע לי את הדבר האמיתי.

בעומאן למדתי ששפע אמיתי לא מתנצל על זה שהוא "צהוב מדי".
הוא לא מנסה להיות מעודן כדי לרצות אחרים. הוא פשוט שם –
טהור, מלא ובעל ערך שאי אפשר להתווכח איתו.

היום, כשאני מלווה אנשים להשקעות ולחופש כלכלי, אני שואלת אותם:
למה אתם מסתפקים בפייק גולד?
למה אתם מחזיקים בגרסה המצומצמת של היכולות שלכם, של העסק ושל חשבון הבנק שלכם?

הגיע הזמן להפסיק לפחד מהשפע ה"צועק" ולהבין שאנחנו ראויים לזהב הטהור ביותר.
בלי פשרות ובלי תירוצים.

איפה בחיים שלכם אתם מסתפקים ב-18 קראט כשמגיע לכם 24?

הפוסט "למה את רוצה זהב מזויף?" – השיעור שחטפתי בשוק של עומאן הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

ואז נחתתי במפרץ הפרסי.

ברחוב העומאני הכל נראה אחיד.
הנשים עטופות בעבאייה השחורה, מכוסות מכף רגל ועד ראש. שקט ויזואלי מוחלט.
אבל הקסם האמיתי קרה ברגע שנכנסנו לתוך הבתים.

ברגע שהן הורידו את הכיסוי השחור, נעתקה נשמתי.
מתחת לשחור התגלו צבעים שלא ראיתי בחיים:
כתום זוהר, סגול עמוק, ירוק אזמרגד, צהוב חרדל נועז.
שמלות מפוארות, בדים יוקרתיים, צבעים מלאי חיים ועוצמה.אמירה נשית שלא מתנצלת על הנוכחות שלה.

באותו רגע הבנתי משהו עמוק על שפע והפסיכולוגיה של הכסף:

אנחנו רגילים לחשוב ששפע זה מה שרואים בחוץ – המכונית, הבית, הלבוש המנקר עיניים.
אבל הנשים בעומאן לימדו אותי ששפע אמיתי הוא קודם כל חגיגה פנימית.
הן לא היו צריכות שכל הרחוב יראה את הצבעים שלהן כדי להרגיש מלכות.
הן ידעו מה מסתתר מתחת לכיסוי.

וזה גרם לי לחשוב על עצמי:

למה אני לובשת חום וכחול כהה?
הבנתי שהצבעים ה"משעממים" שלי היו השתקפות של הפחד שלי מלהיות נוכחת.
הפחד מלהגיד "הנה אני, וזה השפע שלי".

כסף ושפע הם בדיוק כמו הצבעים האלו:

רבים מאיתנו מסתובבים בעולם עם "עבאייה מנטלית" – אנחנו מצמצמים את עצמנו, מדברים במונחים של "בקושי", לובשים צבעים של הישרדות, ומפחדים להוציא את הכתום והסגול הזוהר שקיים בתוכנו.
אנחנו מפחדים שאם נראה את השפע שלנו, זה יהיה "יותר מדי".

היום, כשאני עוזרת לאנשים להניע את הכסף מהראש לעו"ש,
אני קודם כל עוזרת להם להוריד את הכיסוי השחור מעל התודעה.
אני עוזרת להם להעז ללבוש את ה"צבעים" הכי עזים של החלומות שלהם, בלי לחכות שמישהו ייתן להם אישור.

כמה מתח יש בין השפע פנימי שלנו לעומת מה שאנחנו מרשים לעצמנו להראות לעולם.

הגיע הזמן לשאול את עצמך:

האם הארון התודעתי שלך צבוע בחום וכחול כהה של "בטוח", או שאת מוכנה כבר לחשוף את הכתום הזוהר שמחכה בפנים?

הפוסט מה מסתתר מתחת לעבאייה? השיעור שצבע לי את התודעה הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

באותה תקופה עבדתי בשגרירות,
ויום אחד קרה משהו ששינה לי את כל מה שחשבתי על "מושגים מהבית".

ביצענו איזושהי משימה בשגרירות, כנראה לא בצורה הכי מושלמת שיש.
אחד העובדים המקומיים הסתכל על התוצאה, חייך חיוך קטן ואמר לנו: "עשיתם פה עבודה יהודית".

קפאתי לרגע.
שאלתי אותו: "סליחה, למה אתה מתכוון כשאתה אומר עבודה יהודית?".
ואז הגיע ההסבר שהשאיר אותי פעורת פה.
התברר שבעומאן, "עבודה יהודית" היא המקבילה המדויקת למה שאנחנו בישראל מכנים "עבודה ערבית".
זה המושג שלהם לעבודה חפיפניקית, לא יסודית, כזו שעושים "בערך".

נשארתי בלי מילים.
פתאום הבנתי איך מושג שגדלנו עליו כאמת מוחלטת, הופך להיות בדיוק הפוך כשחוצים את הגבול.
הבנתי שסטיגמות ומושגים הם רק סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להרגיש "יותר" על חשבון מישהו אחר.

מה זה קשור לפסיכולוגיה של כסף?

זה קשור להבנה שהרבה מה"אמיתות" שיש לנו בראש על כסף, על הצלחה ועל היכולות שלנו –
הן בסך הכל מושגים שספגנו מהסביבה.

בדיוק כמו ה"עבודה היהודית" בעומאן:

• אם אמרו לכם ש"כסף לא גדל על העצים" – זה רק סיפור.
• אם אמרו לכם ש"צריך לעבוד קשה בשביל כל שקל" – זו רק נקודת מבט.
• אם אמרו לכם ש"מספרים זה לא בשבילכם" – זה מושג שאפשר להחליף.

הסיפור הזה לימד אותי שבמקום לאמץ סטיגמות (על אחרים או על עצמנו), כדאי לבדוק מי המציא אותן והאם הן בכלל משרתות אותנו.
כי בסוף, המציאות היא לא מה שקורה בשטח, אלא איך שאנחנו בוחרים לקרוא לה.

איזה מושג או "אמת" שגדלתם עליהם גיליתם פתאום שהם רק עניין של פרספקטיבה?

הפוסט "עשיתם עבודה יהודית": השיעור המפתיע שלמדתי בשגרירות בעומאן הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה המנהג שלהם סביב האוכל.

בעומאן, לא תמצאו סטים של סכין ומזלג מזהב.
כולם יושבים סביב מגשי ענק, ומקבצים את האוכל עם האצבעות ישר לפה.
יש סדר ברור: הגברים אוכלים קודם, ואחריהם ניגשים הנשים והילדים.

ואני? ישבתי שם ותהיתי עם עצמי: איך זה עובד?

בתרבות המערבית שלנו, אנחנו תמיד בלחץ של "לקחת עוד מהסיר לפני שייגמר".
אבל שם, 30 גברים יושבים סביב מגש, אוכלים עם הידיים, ואיכשהו… אף אחד לא מתחזר. אף אחד לא מפריז. יש שם כבוד ושובע פנימי עמוק.
הם יודעים בדיוק כמה לקחת כדי לשבוע, ובאותה נשימה – הם בטוחים ב-100% שיישאר מספיק לנשים ולילדים שיבואו אחריהם.

הם פשוט סומכים על המגש.

זה היה השיעור הכי גדול שלי על שפע:

כשיש לך "מיינדסט של שפע", אתה לא צריך לצבור ערימות בצלחת רק כדי להרגיש בטוח.
אתה לא מפחד שמישהו יאכל לך את המנה. אתה יודע שיש מספיק לכולם, ושגם אם מישהו אחר אכל לפניך – המגש שלך מחכה לך.

בעולם המערבי, אנחנו חושבים שאם נרדוף אחרי הכסף ונערים אותו, נהיה רגועים. העומאנים לימדו אותי שהשקט האמיתי מגיע מהידיעה הפשוטה שיש מספיק.

מוסר ההשכל שלי מהמגש העומאני:

שפע הוא לא מה שיש לכם בבנק, הוא התחושה הזו בבטן שלא משנה מי אכל לפניכם – תמיד יישאר מספיק גם עבורכם.
כשמשחררים את הלחץ "לקחת כמה שיותר", מגלים שפתאום יש הרבה יותר מקום ליהנות מהארוחה.

מה איתכם?

אתם בלחץ ש"ייגמר מהסיר" או שאתם סומכים על המגש שלכם?

הפוסט פרארי בחניה, אבל אוכלים עם הידיים: מה למדתי בעומאן על שפע? הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף