אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה המנהג שלהם סביב האוכל.

בעומאן, לא תמצאו סטים של סכין ומזלג מזהב.
כולם יושבים סביב מגשי ענק, ומקבצים את האוכל עם האצבעות ישר לפה.
יש סדר ברור: הגברים אוכלים קודם, ואחריהם ניגשים הנשים והילדים.

ואני? ישבתי שם ותהיתי עם עצמי: איך זה עובד?

בתרבות המערבית שלנו, אנחנו תמיד בלחץ של "לקחת עוד מהסיר לפני שייגמר".
אבל שם, 30 גברים יושבים סביב מגש, אוכלים עם הידיים, ואיכשהו… אף אחד לא מתחזר. אף אחד לא מפריז. יש שם כבוד ושובע פנימי עמוק.
הם יודעים בדיוק כמה לקחת כדי לשבוע, ובאותה נשימה – הם בטוחים ב-100% שיישאר מספיק לנשים ולילדים שיבואו אחריהם.

הם פשוט סומכים על המגש.

זה היה השיעור הכי גדול שלי על שפע:

כשיש לך "מיינדסט של שפע", אתה לא צריך לצבור ערימות בצלחת רק כדי להרגיש בטוח.
אתה לא מפחד שמישהו יאכל לך את המנה. אתה יודע שיש מספיק לכולם, ושגם אם מישהו אחר אכל לפניך – המגש שלך מחכה לך.

בעולם המערבי, אנחנו חושבים שאם נרדוף אחרי הכסף ונערים אותו, נהיה רגועים. העומאנים לימדו אותי שהשקט האמיתי מגיע מהידיעה הפשוטה שיש מספיק.

מוסר ההשכל שלי מהמגש העומאני:

שפע הוא לא מה שיש לכם בבנק, הוא התחושה הזו בבטן שלא משנה מי אכל לפניכם – תמיד יישאר מספיק גם עבורכם.
כשמשחררים את הלחץ "לקחת כמה שיותר", מגלים שפתאום יש הרבה יותר מקום ליהנות מהארוחה.

מה איתכם?

אתם בלחץ ש"ייגמר מהסיר" או שאתם סומכים על המגש שלכם?

הפוסט פרארי בחניה, אבל אוכלים עם הידיים: מה למדתי בעומאן על שפע? הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף