זה קרה לי באחת השליחויות שלי בעומאן.
הוזמנו לבית של המושל המקומי.
כבוד של מלכים: שטיחים מקיר לקיר, ריח של קפה עם הל באוויר, והשיא –
שוחטים כבש במיוחד לכבודנו (כן, ממש מול העיניים).
ישבנו במעגל, האווירה הייתה חמה, צחוקים, ילדים רצים מסביב,
וכולם מחכים לרגע השיא: הארוחה.

היה איתנו אורח מישראל, מומחה לחקלאות שבא לעזור להם עם עצי התמר
(הזהב של עומאן).
הסברנו לו באוטו אלף פעם: "תקשיב, אוכלים פה עם הידיים, זה חלק מהכבוד".

ואז זה קרה.
האורח מקבל את אות הכבוד להתחיל ראשון.
הוא שולח יד לקערה המרכזית, וברגע אחד… דממה.
אבל דממה כזאת ששורקת באוזניים.
הצחוק נפסק. הילדים קפאו. אפילו הכבש בטח התהפך בצלחת.

האורח שלנו, בשיא הטבעיות והתמימות, שלח את יד שמאל לקבץ את האורז.
עכשיו, למי שלא מכירה את הקודים: בעולם הערבי יד שמאל היא היד של ה"שירותים".
לא נוגעים איתה באוכל, בטח לא בצלחת משותפת.
זה נחשב לשיא הגועל והחוסר כבוד. אבל מה הבעיה? שהאורח פשוט היה שמאלי.
הוא לא ניסה להעליב, הוא פשוט פעל לפי ה"חיווט" הטבעי שלו.

זה היה חסם שקוף.
הוא בכלל לא ידע שהוא עושה משהו רע, בזמן שכל המערכת סביבו פשוט נכנסה להלם.

מה הקשר בין היד שלו לכסף שלכם?

בדיוק כמו האורח שלי בעומאן, רוב האנשים שמגיעים אלי
כדי "לפרוץ את תקרת הזכוכית", בטוחים שהם יודעים מה עוצר אותם.
הם מדברים איתי על שיווק, על המצב במשק, על חוסר מזל.

אבל האמת? רוב הזמן יש לכם "יד שמאל" שקופה.
אלו הרגלים ואמונות שקופים לגמרי שאתם בכלל לא מודעים אליהם:

• אולי אתם "שמאליים" מבחינה כלכלית – הכוונה שבבית לימדו אתכם שכסף זה דבר מלוכלך?
• אולי אתם עושים פעולות שנראות לכם הכי טבעיות בעולם,
  אבל הן בעצם אלו שהן "משתקות" את העסק שלכם?

כמו בעומאן, עד שלא נשים זכוכית מגדלת על מה שקורה "מתחת לפני השטח",
שום דבר לא ישתנה. רק כשמזהים את החסם השקוף הזה, אפשר להחליף יד ולהתחיל באמת להרוויח.

"אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אנו רואים את העולם כפי שאנחנו."

אם את.ה מרגישה שאת.ה עושה הכל נכון אבל משהו עדיין "תקוע"?
אולי הגיע הזמן לבדוק מה היד השמאלית שלך עושה מאחורי הגב…

ניצה יניב | תרפיה פיננסית
מלווה א.נשים ועסקים לגילוי החסמים השקופים שלהם
ופריצת תקרת הזכוכית בהכנסות.

הפוסט היד שמחקה לי את החיוך: הפאדיחה בעומאן שלימדה אותי על כסף הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

הסיפור הזה מחזיר אותי לאחד הרגעים הכי מטלטלים בחיי –
השליחות בפרו, רגע אחרי שילדתי את הבת שלי.

חזרתי הביתה יום אחד, ומצאתי את העוזרת הפרואנית שלי מאכילה
את התינוקת הקטנה שלי במין עיסה דביקה של אורז מבושל עד להתפררות בתוך חלב.
נבהלתי. "מה עם קצת בננה מעוכה? פרי? משהו עם ויטמינים?",
שאלתי בחרדה של אמא טרייה.

העוזרת הסתכלה עליי במבט של רחמים, כאילו אני מנסה להרעיל את הבת שלי.
היא הסבירה לי בשיא הרצינות: "לא, סניורה. קיבה של תינוק חלשה מדי לפירות.
פירות זה מסוכן, זה תוסס, זה חזק מדי. תינוק צריך רק אורז וחלב כדי לשרוד."

באותו רגע נפל לי האסימון.
היא לא הייתה אישה רעה, להפך – היא אהבה את הבת שלי בכל ליבה.
אבל היא הייתה שבויה בתודעה של צמצום. מבחינתה, המקסימום שהחיים יכולים
להציע בשלב הזה הוא "בטוח ומשעמם".
היא פחדה מהצבעים, מהטעמים ומהחיוניות של הפרי, כי היא האמינה
שהמערכת פשוט לא בנויה לזה.

וזה בדיוק מה שקורה לשפע שלכם:

תודעת ה"אורז והחלב": רובנו מסתובבים בעולם עם תפריט מנטלי של הישרדות.
לימדו אותנו ש"כסף זה דבר מלוכלך", ש"עדיף ציפור אחת ביד",
ושתצרוכת בסיסית של ביטחון זה כל מה שאנחנו צריכים.
אנחנו מאכילים את התודעה שלנו ב"אורז" משעמם של שכירות, משכורת קבועה ופחד משינוי –
רק כי מישהו פעם אמר לנו ששפע אמיתי הוא "כבד מדי" לעיכול.

הפחד מהויטמינים של החיים: פירות הם עוצמתיים. הם צבעוניים, הם מתוקים, הם מלאי אנרגיה.
השקעות, נכסים וחופש כלכלי הם ה"פירות" של עולם הכסף.
אבל כשהתודעה שלנו מכוונת למצב "תינוק", אנחנו פוחדים מהם.
אנחנו מרגישים שזה "גדול עלינו", שזה יזעזע לנו את המערכת,
אז אנחנו חוזרים לעיסה המוכרת והבטוחה.

הזנה מול הישרדות: התינוקת שלי הייתה צריכה את הפירות האלה כדי לצמוח,
לא רק כדי לנשום. גם אנחנו.
אם נמשיך להאכיל את העסק והחשבון שלנו רק ב"מוכר ובטוח",
נשאר במצב של תת-תזונה כלכלית.
השפע מחכה לנו ברגע שאנחנו בנויים להכיל הרבה יותר ממה שסיפרו לנו.

פרו לימדה אותי ששפע הוא עניין של אומץ לטעום.
של היכולת להגיד "תודה על האורז, אבל אני מוכנה לבננה".

היום, כשאני מלווה אנשים לפרוץ את תקרת הזכוכית שלהם, אני קודם כל דבר עוזרת להם
להחליף את הדיאטה המנטלית. להפסיק לפחד מהצבעים והעוצמה של הכסף,
ולהתחיל להזין את החיים שלהם בכל הטוב שיש לעולם להציע.

רגע של כנות – איזה "אורז וחלב" אתם ממשיכים להאכיל את עצמכם,
רק כי אתם פוחדים שהקיבה שלכם לא תעמוד במתיקות של ההצלחה?

שתהיה שבת של שפע עסיסי וצבעוני,
ניצה יניב | תרפיה פיננסית
מלווה אנשים שרוצים יותר, מהחיים ובכלל לשחרור חסמים רגשיים
בדרך לשפע והצלחה כלכלית.

הפוסט אורז, חלב והתינוקת הפרואנית שלי: למה התפריט המנטלי שלנו משאיר אותנו רעבים? 🍼 הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

הסיפור הזה מחזיר אותי לנפאל הרחוקה.
היה עץ חולה בגינת השגרירות, עץ שהיה צריך ללכת.

קראנו לעובד מקומי, איש חרוץ בדרך כלל, ונתנו לו משימה פשוטה (לפחות כך חשבנו):
"תחתוך את העץ, תנסר אותו לחתיכות, ותשרוף הכל".
יצאנו מהשגרירות ב-8 בבוקר, השארנו אותו עם המסור והנחיות ברורות.
חזרנו ב-15:00 בצהריים, מלאים בציפייה לראות גינה נקייה ומפונה.

מה מצאנו? הוא ישב בדיוק באותו מקום. העץ עמד בדיוק באותו גובה.
המסור נח על האדמה. שום שבב עץ לא זז.

כששאלנו אותו, בתדהמה מעורבת בעצבים: "מה קרה?! למה כלום לא נעשה?",
הוא הסתכל עלינו ברוגע נפאלי ממיס וענה:
"לא הייתי בטוח אם קודם לחתוך ואז לנסר, או קודם לשרוף ואז לחתוך.
אז חיכיתי."
שבע שעות של המתנה.
שבע שעות של תקיעות.
רק בגלל שהסדר של הפעולות לא היה לו סגור בראש.

איך העץ הנפאלי הזה קשור לשפע שתקוע לכם בחיים?

שיתוק מרוב אפשרויות (Analysis Paralysis): רובנו מסתובבים עם "עצים חולים" בחיים – הרגלים שצריך לשרוף,
פחדים שצריך לנסר. אבל במקום להתחיל לחתוך, אנחנו נתקעים בשאלה:
"מה קודם? לפתוח חיסכון או לסגור מינוס? להשקיע בעצמי או להשקיע בנדל"ן?".
מרוב שאלות על ה"איך", ה"מה" פשוט לא קורה.

האשליה של "התזמון המושלם": העובד הנפאלי חיכה לאישור המושלם לסדר הפעולות.
אנחנו מחכים ש"המצב בשוק יירגע", ש"הילדים יגדלו", ש"יהיה לי יותר זמן".
שפע לא מגיע למי שמחכה לסדר מושלם – שפע מגיע למי שמתחיל לנסר,
גם אם הוא לא בטוח מה השלב הבא.

האנרגיה של העשייה: שפע הוא תדר של תנועה. ברגע שמתחילים לזוז, הדרך מתבהרת.
אם העובד היה מתחיל לחתוך, הוא היה מבין תוך שנייה שאי אפשר לשרוף עץ
לפני שמנסרים אותו. בחיים, כמו בנפאל, התשובות נמצאות בתוך הפעולה,
לא בהמתנה.

עומאן, תאילנד ונפאל לימדו אותי שוב ושוב:
המרחק בין תקיעות לשפע הוא בדיוק המרחק שבין לחשוב לבין לעשות.

היום, כשאני מלווה אנשים לפרוץ את תקרת הזכוכית שלהם, המשימה הראשונה שלנו היא
פשוט… להרים את המסור.
לא לחכות לתוכנית עבודה מושלמת, אלא להתחיל לכרות את מה שחולה,
כדי לפנות מקום למה שעומד לצמוח.

"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו." – פיטר דרוקר

מול איזה "עץ" את.ה עומדת כבר שעות (או שנים) ולא מעזה לחתוך אותו,
רק כי את.ה לא בטוחה מה השלב הראשון?

שתהיה שבת של עשייה ושפע זורם,
ניצה יניב | תרפיה פיננסית
מלווה אנשים לצאת מהקיפאון ולעשות, על ידי שחרור חסמים רגשיים ומנטליים.

הפוסט העץ שלא נכרת והמוח שתקוע ב-8 בבוקר: השיעור שלי מנפאל על השפע שלכם 🌳🪓 הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

זה קרה באחת השליחויות שלנו.
אירחנו ארוחת ערב רשמית, מכובדת, עם אנשים בדרגות הכי בכירות שיש.
הכל היה מתוקתק: המפות, הנרות, האוכל המושקע.
הגיע הזמן להגיש את המנה העיקרית – דג שלם, אפוי להפליא, על מגש כסף ענק.
קראתי לעוזרת הבית החדשה שלנו למטבח. רציתי שזה יראה מושלם.
"תקשיבי," אמרתי לה בביטחון של מנכ"לית,
"קחי את הדג, תניחי על המגש, ופשוט תפזרי קצת פטרוזיליה מסביב לראש."
היא הנהנה, לקחה את המגש ויצאה לסלון. אני נשארתי במטבח לסיים
את הטאץ' האחרון למלבי.

עוברות כמה דקות, ואני שמה לב שמשהו מוזר קורה בסלון.
במקום רעש רקע של שיחה של אנשים שנהנים מאוכל טוב, אני שומעת מין רחש מוזר.
פתאום ניגש אליי אחד האורחים המכובדים, עם מבט מבולבל,
ושואל: "ניצה, הכל בסדר?". עניתי שכן, בטח.

דקה אחר כך מגיעה אשתו, תופסת לי ביד ולוחשת: "ניצה, אולי תצאי רגע לסלון?".
אמרתי לה שאני רק מסיימת עם הקינוח, אבל היא התעקשה: "לא, עכשיו."

יצאתי.

העוזרת שלנו עברה בין האורחים בדרמטיות, מחזיקה בגאווה את מגש הכסף עם הדג השלם.
הכל היה מושלם, פרט לפרט אחד קטן:
משני צידי הראש שלה, ממש תלויה על האוזניים שלה כמו עגילים ענקיים וירוקים,
הייתה נעוצה פטרוזיליה.

היא לקחה את ההנחיה שלי – "לפזר פטרוזיליה מסביב לראש" –
ויישמה אותה על הראש שלה!! לא על הראש של הדג.

החזקתי את עצמי בכל הכוח כדי להישאר מכובדת, אבל הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.

האורחים המכובדים ניסו להחניק חיוכים, חלקם הסתכלו עליי במבט של "מה זה אמור להביע?".
סימנתי לה לבוא איתי למטבח, ושם, כשאף אחד לא ראה,
פשוט נשכבתי על הרצפה וצחקתי עד דמעות.
הצחוק הכי משחרר, הכי מביך והכי מצחיק של חיי.

מה הקשר בין הפטרוזיליה על האוזניים של העוזרת לפסיכולוגיה של הכסף שלכם?

קצר בתקשורת הכלכלית: בדיוק כמו עם העוזרת, גם מול הכסף שלנו אנחנו סובלים מקצרי תקשורת.
אנחנו אומרים "אני רוצה שפע", אבל המוח שלנו (או היועץ שלנו) מפרש את זה אחרת לגמרי.
בלי הגדרה מדויקת ובהירה – אנחנו מקבלים תוצאה שהיא… פאדיחה.
או במילים אחרות: תיק השקעות שלא מתאים לנו, או חובות שלא תכננו.

המחיר של ההנחות: אני הנחתי שהיא מבינה שאני מדברת על ראש הדג.
הנחתי הנחה, ושילמתי עליה בפטרוזיליה על האוזניים מול שגרירים.
כמה הנחות אתם מניחים לגבי הפנסיה שלכם? לגבי המשכנתא? לגבי כמה אתם ראויים?
הנחות הן האויב הכי גדול של השפע.

לדעת לצחוק ולהמשיך: הפאדיחה קרתה. יכולתי לכעוס, להתבייש ולהרוס את כל הערב.
במקום זה, צחקתי, תיקנתי (הורדנו את הפטרוזיליה מהאוזניים) והמשכנו הלאה.
גם בכסף, טעויות קורות. הפסדתם בהשקעה? עשיתם טעות כלכלית? תצחקו (או תבכו קצת), תתקנו, ותמשיכו הלאה. אל תתנו לטעות אחת לשתק אתכם.

היום, כשאני מלווה אנשים להשקעות ולחופש כלכלי,
אני עוזרת להם לוודא שהתקשורת שלהם מול הכסף היא חדה, ברורה ומדויקת.
שום פטרוזיליה לא תיתלה על שום אוזן בתיק ההשקעות שלכם.

איפה בחיים הכלכליים שלכם אתם מניחים הנחות ומתפללים שהכל יהיה בסדר,
במקום לבדוק שקיבלתם בדיוק את מה שרציתם?

שתהיה שבת של שפע ותקשורת בהירה,
ניצה יניב | תרפיה פיננסית
עוזרת לאנשים לבנות מערכת יחסים טובה עם כסף ולהצליח כלכלית.

הפוסט הדג, הפטרוזיליה והתקף הצחוק של חיי: הפאדיחה בעומאן שפתחה לי את הכיס 🐟🌿 הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

מה לדעתך עדיף, ריבוי נשים או מונוגומיה? השיעור המטלטל על הכלוב המוזהב של השפע 🐪🏜️

בואו נדבר רגע על המחלה הכי מידבקת בעולם המודרני: השוואתיות.
התחושה המציקה הזאת ש"אצל ההיא באינסטגרם הכל הולך בקלות",
או שהדשא של השכן לא סתם ירוק יותר, גם הנישואין שלו כאלה.

הסיפור הזה מחזיר אותי לערבים ארוכים בעומאן,
בשיחות עם חברים מקומיים שהיו פשוט מרתקים.

אחד מהם, גבר בתפקיד בכיר מאוד, היה נכנס איתנו לוויכוח קבוע.
הוא היה מסתכל עלינו בעיניים מצומצמות ואומר בביטחון:
"לכם, הגברים המערביים, הרבה יותר כיף בחיים. אתם באמת חופשיים."

אנחנו היינו בהלם. צחקנו לו בפנים: "חופשיים?! תסתכל עליך!
אצלכם מותר לשאת כמה נשים, הכל פתוח, כבוד, מעמד…
אצלנו יש מונוגמיה, חוקים ברורים, משכנתא אחת ואישה אחת. מי פה החופשי?!"

התשובה שלו הורידה לי את האסימון של החיים.

הוא הסתכל עלינו בשיא הרצינות ואמר: "החופש האמיתי הוא היכולת לבחור
ולפעול בלי הגיבנת הכלכלית הכבדה של ניהול שלושה-ארבעה משקי בית במקביל.
אתם לא מבינים איזה עול זה. אתם יכולים פשוט… לחיות."

בום. שם הבנתי הכל על הפסיכולוגיה של השפע:

בזמן שאנחנו הסתכלנו על ה"חופש" שלו (כמה נשים!),
הוא הסתכל בערגה על ה"חופש" שלנו (משק בית אחד!).
כל אחד מאיתנו היה כל כך עסוק בלהזיל ריר על הדשא של השני,
ששכחנו להשקות את הדשא הפרטי שלנו.

זה בדיוק מה שקורה לכם עם הכסף:

המרדף אחרי ה"שפע" של מישהו אחר הוא האוטוסטרדה המהירה ביותר להישאר בחוסר.

כשאנחנו משקיעים אנרגיה בלהשוות את ה"חבילה" שלנו
לזו של הקולגה או השכנה, אנחנו פשוט מפספסים את פריצת הדרך שלכם.

שפע הוא לא רק המספר בבנק.

הוא קודם כל תחושת חופש פנימית – היכולת להיות שלמים
עם הבחירות שלנו בלי להרגיש ש"חסר" לנו רק כי למישהו אחר יש צעצוע אחר.

השיעור שלי מעומאן פשוט:

שפע אמיתי מתחיל כשמפסיקים להתווכח למי יש ירוק יותר,
ומתחילים להבין שחופש אמיתי נמצא ביכולת למקסם את מה שיש לנו בתוך הבית (ובתוך הראש)

שתהיה שבת של נחת,
ניצה יניב | תרפיה פיננסית – מלווה לשחרור חסמי כסף וחיבור לשפע

~*~
השיעור שלי מעומאן פשוט:
שפע אמיתי מתחיל כשמפסיקים להתווכח למי יש דשא ירוק יותר,
ומתחילים להבין שחופש אמיתי
נמצא ביכולת למקסם את מה שיש לנו בתוך הבית (ובתוך הראש)

הפוסט מי באמת יותר חופשי? השיעור המפתיע על הדשא של השכן בעומאן הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

מהילדה הירושלמית לעוזרת הבית בעומאן: למה כל כך קשה להתרגל לטוב? 🏠

תנו לי לספר לכם איך זה נראה אצלי.
גדלתי כילדה ירושלמית רגילה לגמרי.
בלקסיקון של הבית שלי, המושג "עובדי משק בית" היה שייך לסרטים בהוליווד
או לאנשים רחוקים מאוד מהמציאות שלנו.
אצלנו ידענו להסתדר לבד, לנקות לבד, לעשות הכל לבד. "פינוק" הייתה מילה גסה.

ואז הגיעה השליחות הראשונה. התחנה: עומאן.

פתאום, לילדה הירושלמית שהייתי, יש עוזרת. ומנקה. וטבח.
ובכל שליחות שהגיעה אחר כך – בפרו, בתאילנד, בדרום אפריקה –
צוות משק הבית היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל האמת, אכלתי את עצמי מבפנים.

במשך תקופה ארוכה הסתובבתי עם תחושת אשמה סמויה.
הרגשתי שאני צריכה להתנצל, שאולי זה "לא מגיע לי",
שאני צריכה להוכיח שאני עדיין "הילדה מהשכונה" ולא התברגנתי.

מצאתי את עצמי עושה את הדבר הכי מגוחך בעולם:
מנקה את הבית בטירוף רגע לפני שהמנקה מגיעה. למה?
רק כדי שהיא לא תחשוב שאני עצלנית. כדי שהיא תראה שאני "יודעת לעבוד".

איך זה קשור לכסף שלכם? זה קשור ל"חסם הראויות":

1. הנאמנות לעבר:
   אנחנו נשארים נאמנים לזהות הכלכלית של ההורים שלנו.
   כשהשפע מגיע, אנחנו מרגישים כמו "בוגדים". קשה לנו להגיד בלב שלם: "זה מגיע לי".
2. כסף כקונה זמן:
   השיעור הכי גדול שלי היה להבין שעזרה היא לא פינוק אלא השקעה.
   כסף מאפשר לנו לקנות את הזמן שלנו חזרה.
   כשהפסקתי להתנצל על העזרה, התפנה לי מקום בראש ליצירה ולניהול השפע שלי.
3. הרחבת ה"כלי": כדי להחזיק כסף גדול, אתם חייבים להרגיש בנוח עם "הטוב".
   אם לא תרגישו ראויים, המוח שלכם ימצא דרכים יצירתיות לחבל בהצלחה
   כדי שתחזרו לרמה ה"מוכרת והבטוחה" של הילדות.

עומאן והשליחות בעולם הכריחו אותי להסתכל במראה ולשאול:
"ניצה, האם את מרשה לעצמך להיות הגרסה הזו של עצמך?".

היום אני יודעת –

שפע אמיתי מתחיל ברגע שבו מפסיקים להתנצל על הטוב שיש לנו.
התפקיד שלנו הוא לא לעשות הכל לבד, אלא לנהל את המשאבים שלנו
כך שנוכל לתת את המקסימום לעולם.

איפה אתם עדיין "שנייה מארגנים את הדברים בבית" רגע לפני שהעוזרת מגיעה?
איפה אתם מרגישים ש"לא נעים לכם" שיש לכם, והרבה?

שתהיה שבת של שפע,

ניצה יניב | תרפיה פיננסית
משחררת חסמים רגשיים שעומדים בינכם לבין הידיעה שמגיע לכם יותר.
מלווה אנשים לצמיחה כלכלית.

הפוסט הספה שהלבינה לי את הפנים: על אקונומיקה, שליטה ופסיכולוגיה של כסף הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

הספה שהלבינה לי את הפנים:
על אקונומיקה, שליטה ופסיכולוגיה של כסף

זה קרה בדרום אפריקה.
כבר הייתי "מתורגלת" בעובדי משק בית, הרגשתי מנכע"לית של הבית.
בוקר אחד יצאתי ואמרתי לעוזרת שלנו משפט תמים: "בבקשה, תנקי טוב-טוב את הספות".
בראש הישראלי שלי, "לנקות טוב" זה מטלית לחה וקצת סבון עדין.
בראש שלה? זה היה מבצע צבאי.

חזרתי הביתה מלאה בציפייה לריח של ניקיון.
פתחתי את הדלת וחשבתי שאני בהזיה: הספות החומות והיקרות שלי היו… לבנות.
העוזרת, מתוך רצון כנה להיות יסודית, פשוט שפכה עליהן גלונים של אקונומיקה.
הספה הושמדה. טוטאל לוס.

באותו רגע חטפתי חום. רציתי לפטר את כולם ולחזור לנקות עם מברשת בעצמי,
רק כדי שזה לא יקרה שוב.

אבל אז נפל לי האסימון: הספה הזאת היא בדיוק המחסום שלכם בדרך לעושר.

מה הקשר בין ספה עם אקונומיקה לפסיכולוגיה של כסף ושפע?

1. כדי לגדול ולהגיע לשפע, אנחנו חייבים להאציל סמכויות.
   אבל האצלת סמכויות מגיעה עם "שכר לימוד".
   לפעמים זה עולה בספה, ולפעמים בטעות של עובד בעסק
   או בהשקעה שלא צלחה כמו שחשבתם.

   השאלה היא: האם הטעות הזאת תחזיר אתכם אחורה לעשות הכל לבד
   (ולהישאר קטנים), או שתבינו שזה חלק מהדרך למעלה?

2. בדיוק כמו עם הספה, גם מול הכסף שלנו יש "קצרי תקשורת".
   אנחנו אומרים "אני רוצה להרוויח", אבל לא מגדירים מה זה אומר עבורנו.
   בלי שפה משותפת ובהירות מול היועצים או מול עצמנו –
   אנחנו מקבלים תוצאה ש"שורפת" לנו את הנכסים.
3. שפע הוא היכולת לסמוך ולהרפות משליטה:
   מי שרוצה שפע אמיתי חייב להבין שהוא לא יכול לשלוט על כל סנטימטר
   של "אקונומיקה" בחיים שלו.
   הפחד מהפסד (כמו הספה) לעיתים קרובות משתק אותנו
   ומונע מאיתנו לייצר רווחים הרבה יותר גדולים.

באותו יום בדרום אפריקה, אחרי שנרגעתי, הבנתי שהספה היא רק רכוש.
אבל השיעור שקיבלתי על היכולת לסמוך, להדריך טוב יותר
ולהתמודד עם הפסד בלי להישבר – הוא נכס ששווה הרבה יותר מכל רהיט.

היום, כשאני מלווה אנשים להשקעות, אני עוזרת להם להתגבר על הפחד
מה"אקונומיקה". לדעת שגם אם יש טעויות בדרך,
הן חלק מהצמיחה לעבר חופש כלכלי אמיתי.

אלברט איינשטיין אמר:

"מי שמעולם לא טעה, מעולם לא ניסה שום דבר חדש."

מה ה"ספה הלבנה" שלכם?
איפה הפחד מטעויות עוצר אתכם מלהאציל סמכויות ולגדול?

שבת שלום,
ניצה יניב | תרפיה פיננסית
מלווה א.נשים לנסות. לעשות. להצליח. כלכלית

הפוסט מהילדה הירושלמית לעוזרת הבית בעומאן: למה כל כך קשה להתרגל לטוב? הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

הסיפור הזה מחזיר אותי לימים שחיינו בתאילנד.
אני, ישראלית דוגרית, גדלתי על זה שלהסתכל לאנשים בלבן של העיניים
זה סימן ליושר, לביטחון, ל"אני פה".
אבל בתאילנד? גיליתי שמה שנתפס אצלי ככנות, נתפס שם כחוסר כבוד משווע.

בתרבות התאילנדית, כשאת עומדת מול מישהו בכיר ממך, את לא מיישירה מבט.
את מרכינה מעט את הראש, מורידה את העיניים.
זה לא אקט של כניעה, זה קוד של כבוד עמוק.
מצפים ממך לאתגר פחות בנוכחות שלך.

כשחזרתי לארץ וצללתי לפסיכולוגיה של הכסף,
הבנתי שאנחנו מתנהגים מול חשבון הבנק שלנו
בדיוק כמו מול בכיר בתאילנד: אנחנו פשוט לא מעזים להסתכל לו בעיניים.

אבל כאן נמצא ההבדל הקריטי:

הכסף שלנו הוא לא ה"בוס" שלנו.
הוא לא אישיות בכירה שצריך להרכין מולה ראש ביראת כבוד משתקת.

כשחייתי בתאילנד, רק כשהעזתי להבין את הקודים התרבותיים, הצלחתי באמת לתקשר ולנווט שם.
אותו דבר קורה עם כסף:

• אנחנו נמנעים מאקסלים ומספרים כי אנחנו נותנים לכסף כוח של "שליט". ולכן הוא מנהל אותנו ולא אנחנו אותו.
• אנחנו תופסים עסקאות גדולות או השקעות מורכבות כדבר שגדול עלינו בכמה מידות, ולכן אנחנו "מורידים עיניים" ומוותרים מראש.

מה כן? ברגע שמסתכלים למספרים בעיניים – הפחד מתפוגג.
פתאום מגלים שזה בסך הכל כלי. שפה שאפשר ללמוד.

>> השיעור שלי מתאילנד הוא פשוט ומעצים:

כסף הוא לא "בכיר" מאיתנו. אתם לא צריכים לבקש ממנו רשות או להרכין בפניו ראש.
כדי להניע אותו מהראש לעו"ש, צריך להיישיר אליו מבט,
ולהבין שאנחנו אלה שנותנים לו פקודות – ולא להיפך.

השפע מחכה למי שמוכן להסתכל לו בעיניים, בחיוך ובביטחון.

שיהיה סוף שבוע של נחת.

ניצה יניב | תרפיה פיננסית
משחררת חסמים רגשיים ומחברת א.נשים להצלחה כלכלית

~*~
השפע מחכה למי שמוכן להסתכל לו בעיניים, בחיוך ובביטחון.

הפוסט למה לא הסתכלתי לכסף שלי בעיניים? השיעור שלמדתי בתאילנד הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף

צעד אחד מאחור: איך הסכמתי להיעלם בעומאן?

כשנחתנו בעומאן, הבנתי מהר מאוד שכדי להצליח בשליחות – אני צריכה להתאים את עצמי
הייתי צריכה להתאים את עצמי לקודים הפוכים מכל מה שהכרתי:
לא ישבתי ליד בעלי ברכב.
לא הלכתי לצידו ברחוב.
כאישה, נדרשתי תמיד ללכת כמה צעדים מאחוריו.

בהתחלה? זה צרב. אבל היינו בשליחות המדינה, בתפקיד רשמי,
והרגשתי בת מזל באופן בלתי רגיל.
בעוד שאנשים בארץ בקושי ידעו איפה עומאן על המפה,
אני זכיתי לחוויה של פעם בחיים.

המחיר נראה לי קטן, כמעט זניח: בסך הכל "דבר קטנטן" – ללכת קצת מאחור.

אבל כשצעדתי שם, מאחורי הגב שלו, הרגשתי איך אני לאט לאט מצטמצמת.
איך הנוכחות שלי הופכת לצל.
איך אני מוותרת על המקום שלי ב"קדמת הבמה" של החיים שלי –
רק כדי לא להפריע לסדר הקיים, כדי לא למשוך תשומת לב, כדי להיות "בסדר"
ולעמוד בציפיות של התפקיד.

באותם רגעים לא הבנתי שזה בדיוק מה שרבים מאיתנו עושים עם הכסף שלנו.

בפסיכולוגיה של הכסף, רובנו הולכים "כמה צעדים מאחור" מתוך הרגל:

• אנחנו נותנים לאחרים להוביל:
  אנחנו משאירים לבנקאי, לבן הזוג או ל"מזל" לנהל את העתיד הכלכלי שלנו,
  בזמן שאנחנו נשארים במושב האחורי של החיים שלנו. 
• אנחנו מפחדים מהשורה הראשונה:
  אנחנו מרגישים שזה "לא מנומס" לרצות יותר, או שזה "לא מתאים"
  להחזיק בנכסים משמעותיים.
  אנחנו חוששים שאם נעבור לקדמת הבמה הכלכלית,
  כי זה ינקר עיניים או יפר איזה איזון חברתי דמיוני. 
• הביטול העצמי הופך לטבע שני:
  כשמתרגלים ללכת מאחור, מפסיקים לראות את הדרך.
  רואים רק את הגב של מי שלפנינו.
  שוכחים שיש לנו זכות (וחובה) להוביל, להחליט ולנווט את השפע שלנו.

>> עומאן לימדה אותי שיעור כואב אבל הכרחי:

אי אפשר לייצר שפע כשנמצאים בעמדה של צל.
כדי להניע את הכסף מהראש לעו"ש, אנחנו חייבים קודם כל לעבור למושב הקדמי.
חייבים להעז ללכת בקו אחד עם החלומות שלנו, ולא צעד אחד מאחוריהם.

היום, כשאני מלווה נשים ואנשים לחופש כלכלי, המשימה הראשונה שלנו היא
להפסיק ללכת מאחור.
להתחיל להסתכל למספרים בעיניים ולקחת את ההגה.
המקום שלך הוא בשורה הראשונה.

איפה בחיים הכלכליים שלך את מרגישה שאת עדיין הולכת כמה צעדים מאחור?
אולי הגיע הזמן לעקוף ולהתחיל להוביל?

~*~

"שפע לא מגיע למי שמסתתר –
הוא מגיע למי שמוכן לתפוס את המקום שלה בעולם בביטחון."

הפוסט צעד אחד מאחור: איך הסכמתי להיעלם בעומאן? הופיע ראשון בניצה יניב | הפסיכולוגיה של הכסף